הארוחה הסינית הראשונה שלי

בהיותי בן 14 וקצת החלטתי להפתיע את אימי ליום הולדתה. זו הייתה תקופה בה ספר אחד של אהרוני קרץ לי במיוחד מבין ספרי הבישול במדף הספרים של אמא. אחרי שהתרשמתי ממנו עמוקות החלטתי לאזור אומץ ולהכין ארוחת יום הולדת סינית אמיתית לאימי.

בשנים ההן עוד התגוררו בביתנו סבתי ברטה ז"ל שהייתה בשלנית נהדרת, ואחותה סוניה, שעלתה לא מכבר מברית המועצות. אחרי שבחרתי את המתכונים בקפידה, לקחתי עימי את שתי הסו-שף הותיקות לקניות בשווקים. אחרי שהשלב הראשון והמסעיר הסתיים הגיע הרגע המרגש מכולם - הכניסה למטבח. האמת, הרגשתי כמו נסיך ששב לממלכתו אחרי היעדרות רבת שנים.

בתפריט המיוחד שתכננתי (לפי זכרוני) היו מנות העילית: פטריות אפויות, חזה עוף עטוף צלופן בשמן עמוק, סלטים ממינים שונים ולקינוח בננה מטוגנת. לכאורה, ארוחה יפה ומתנה לא רעה לאמא ליום ההולדת. אלא שכמה בעיות צצו בפתאומיות על הדרך.

אם יש משהו שצריך לדעת כשעובדים על ארוחה גדולה, זה לתכנן נכון את הזמן ולתת למבוגרים ממך להתערב. טוב, הייתי בן 14 לא ידעתי לתכנן נכון ובטח שלא נתתי לסבתא להתערב יותר מדי אלא בסיוע דל.

הארוחה תוכננה לשעה שש בערב ול-6 סועדים. הפטריות היו מוכנות להיכנס לתנור כבר בשעה 17:00 ולכן הוכנסו לחימום עד לתחילת הארוחה. חזה העוף היה משימה קשה יותר - יום קודם להכנת הארוחה הלכתי לרכוש צלופן סגול ויפה בחנות מכשירי כתיבה. לא, לא התכוננתי לעטוף משלוח מנות לפורים - אמי חוגגת את יום הולדתה באוגוסט.

התכוונתי לעטוף בצלופן את חתיכות חזה העוף עם פרוסות זנגוויל ועוד מספר מצרכים למנה מרשימה וצבעונית, כפי שרשום בספרו של אהרוני. באותם ימים כל אמצעי נראה לי כשר ובעיקר נייר צלופן יפה כל כך. עמלנו על הכנת השקיות האישיות זמן רב, ואחרי שהצלחנו לחבר להם יחדיו את כל הרכיבים המנות הוכנסו לתוך השמן העמוק לטיגון. בינתיים ערכתי את שולחן האוכל. פרסתי מפה לבנה, סידרתי את צלחות הפורצלן וכוסות השתייה. משפחתי התיישבה לשולחן והמתינה לתוצאות הצונאמי שעבר על המטבח.

אחרי שהרמנו כוסית לכבודה של אימי, הגיעה שעת הסעודה. בגאווה רבה הלכתי אל המטבח להביא את הפטריות או אז גיליתי כי הן שינו את צבען מחום יפהפה לשחור פחם. חום התנור כוון לגובה שלא נועד לשמירת חמימות פטריות עדינות אלא לגובה שנועד לפחם עצים. התנחמנו בשלב זה בסלטים. למנה העיקרית חיכיתי יותר מכל, חזה העוף המטוגן בצלופן סגול. הגשתי את המנה, פתחתי את המנות תוך כדי בחינה מדוקדקת של פני הסועדים, מחפש ניצוץ של גאווה בעיניהם של הורי על יצירת האמנות המיוחדת שלי, אלא שפניהם לא סיפקו את התגובה לה ציפיתי.

אני לא זוכר שהזמנתי סלק לתוך המנה. איפה הבשר? אה, נכון. מישהו השתמש בצלופן סגול והודות לו נוצרה על שולחן הסעודה התפתחות אבולוציונית מפתיעה. עוף סגול. אמנם המנה נראתה לי מסוכנת אבל מאוד התקשיתי להודות בכך. אבי החליט לנקוט עמדה ואמר לי בעדינות מרבית כי לא נראה לו שנייר הצלופן הצבעוני התאים לשימוש בין סירי המטבח, כך נגנזה לה המנה העיקרית ושוב התנחמנו בסלטים הנותרים.

אם לומר את האמת כשחושבים על ההבדל בין סעודת יום הולדת לבין בילוי משפחתי במיון בית החולים, מוותרים על משלוח המנות המטוגן די מהר...
הקינוח שכבר הוכן עם מעט מאוד אמביציה, דווקא יצא בסדר, בעיקר כי אמא שלי עשתה אותו יחד איתי.

יום הולדת שמח? יותר יום הולדת מצחיק בשביל המשפחה ומעט משפיל בשבילי. אני יכול להתנחם בעובדה שהשולחן היה ערוך יפה, יושבי השולחן חגגו למרות הכל ועכשיו יש לי סיפור שאוכל לספר בכל אירוע כדי להצחיק את הקהל.

*** תודה רבה לעמי על העריכה***