אינני יודע מדוע, אך אתמול בעודי מחפש רעיונות הקשורים לאוכל (לא הייתי רעב, אל דאגה), חשבתי על נוהג אותו פגשתי רבות בקולנוע ובעיתונות. גם כשהתרחש לנגד עיני, מעולם לא ניסיתי להבין למה זה קורה.
בניגוד לשאלות פילוסופיות בהן דנים אנשי רוח ומדע שנים רבות, לתופעה אותה אתאר בהמשך יש הסברים שונים. מלחמות האוכל עיקרן באלמנט ההפתעה הנלווה אליהן. הפתעה מהתעוזה שבמעשה עצמו, מביצועו המהיר ביותר ומכך שמדובר בעירוב מוצר שמקומו הטבעי על השולחן. בביצוע מעשה זה אנו משתמשים באחד הדברים המקודשים לנו מכל ולא למטרה לשמה נברא - האוכל.
בטרם אחווה את דעתי האישית אודות התופעה, כדאי להכיר קצת את הרקע.
איפה אפשר לראות מלחמות אוכל? איפה אפשר להשתתף בכאלו? ומה מטרתן של כל אלה?
מלחמות אוכל נתפשות בעיני הציבור הרחב כמעשה ונדליסטי המתעורר באופן ספונטאני, בעיקר בין ילדים ובני נוער. התפיסה של אוכל כמצרך חיוני ואף קריטי לקיומינו היומיומי, מנוגדת לחלוטין לתפיסתו של האוכל שעל שולחננו כאמצעי לפורקן מטענים רגשיים. נכון הוא שאכילה לעיתים נובעת מדחף פסיכולוגי (במקרים רבים מתוך דחף שמקורו במצוקה, stress), אולם השלכתו של אוכל בפומבי על אדם אחר מעלה נושא שונה לדיון.
יתכן כי דווקא משום שבירת הטאבו, משקפות מלחמות האוכל פריצה אמיתית של המשתתפים אל מחוץ ללחצים בגינם החלה אותה פעולה. יתכן והפורקן המורגש במעשה אשר לרוב גורר את האמירה "לא" הוא זה הגורם לגירוי גבוה ולפעולה הלא נתפשת של השלכת אוכל על אדם אחר.
בעולמנו הקטן, קיימים מספר אירועים ציבוריים, בהם מתאפשר לקהל שימוש חוקי באוכל לצרכי "לחימה". אירוע ראשון מסוגו הוא ה - "Tomatina" המתקיים בכל שנה ביום רביעי האחרון של חודש אוגוסט בעיר Buñol שבמחוז ולנסיה בספרד. האירוע מתקיים לכבוד לואיס ברטרן הקדוש ומריה הבתולה. הנוהג החל בשנת 1944 או 1945, מסיבה שעד היום אינה ברורה לחלוטין. במהלך האירוע המתקיים משך שבוע ימים משליכים עשרות אלפי המשתתפים, יותר ממאה טון מעוקב של עגבניות האחד על השני ברחובות העיר. חוסר הבהירות באשר למטרת האירוע לא מפריעה לחוגגים להנות מהפיכתם לגושי קטשופ אנושיים.
אירוע אחר מתקיים בעיר איבראה שבחבל פיימונטה שבאיטליה. שמו של הקרנבל "Storcio Carnevale di Ivrea" והוא נחוג בחודש פברואר. במהלך הקרנבל מתקיים קרב תפוזים. בקרב מחולקים כמה מאלפי תושבי המקום ל-9 קבוצות המשליכות תפוזים האחת על השנייה. התפוזים מסמלים את יצר המהפכנות. האגדה מספרת כי אחת מבנות המקום סירבה לקיים יחסי אישות עם הדוכס המקומי כפי שהיה מקובל בכל נישואין חדשים שהתרחשו במחוזו וכרתה את ראשו (במסורת המקורית נזרקו תפוחים, אך הנוהג השתנה לכדי זריקת תפוזים מסיבה שאינה ברורה - וילהלם טל היה מתאכזב עד מאוד לו היה חי היום).
עיקר המפגש שלנו עם מלחמות אוכל מלבד אלו שאנו מעוררים בעצמנו, מתרחש בעת צפייה בסרטים. אחד הסרטים המפורסמים בו מתקיימת מלחמת אוכל הוא הקומדיה "Animal House" משנת 1978. ככלל, את מלחמות האוכל ניתן למצוא בקומדיות שונות. אני חייב להודות שיש משהו מצחיק באדם מבוגר המשליך עוגת קצפת בפרצופו של מישהו שנוא (Singin' In The Rain).
סגנון הסלפסטיק מודגש בסרטים רבים או ע"י פולקע שחשב שכבר לא יוכל לעוף ובכ"ז אגב מחשבות באשר לעתידו, מוצא עצמו מתעופף לעברו השני של החדר או עוגת קצפת טובה שמוצאת עצמה מאבדת את האווריריות שלה ושל זה שחטף אותה. בסגנון זה ניתן גם למצוא החלקות למיניהן בעת הליכה ברחוב, נפילה לבור ביוב או שלולית גדולה, החלקה על קליפת בננה ועוד אלמנטים רבים בהם ניתן לצפות החל בסרטי צ'ארלי צ'אפלין וכלה באמריקן פאי הידוע לשמצה.
כמו תמיד, גם הפוליטיקה טומנת ידו של המחוקק בצלחת וגם היא לא נעדרת מלחמות אוכל. עיקר מלחמות האוכל בפוליטיקה באות לידי ביטוי באמצעים שונים ומגוונים. חבל שתקריות אלו לא הכניסו מעט טעם טוב גם לעשייה הפוליטית עצמה. הנה מספר דוגמאות מהארץ ומחו"ל:
1. בשנת 1981 הותקף נשיאנו שמעון פרס (יו"ר מפלגת העבודה דאז) במטר של עגבניות בעת ביקור בעיר בית שמש.
2. בשנת 2001 - רובי ריבלין בעודו מכהן כשר התקשורת חטף עוגת קצפת בפניו בעודו יוצא מדיון בועדת הכלכלה של הכנסת. על האירוע לקחו אחריות "המיליציה הישראלית של בריגאדת זורקי העוגות בשיתוף עם המרכז לתקשורת עצמאית אינדימדיה". בקומוניקט שחולק נכתב: "עוגה זו מושלכת בפניו של שר התקשורת מאחר ולא הוזמנו למסיבת הכבלים הפרטית שלו. אנו מגישי העוגה, מבקשים להעיר את השר מאטימותו ולהזכיר לו כי הוא ממונה על אינטרסים ציבוריים ולא על אינטרסים של בעל הון".
3. בשנת 2003 - נתן שרנסקי (שר ללא תיק בזמנו), חטף עוגה בפרצופו מידיו של פעיל שמאל יהודי (חבר בקבוצת "יהודים נגד כיבוש") בעת הרצאה באוניברסיטת ניו ג'רסי בארה"ב. שרנסקי דווקא הגיב בסיפוק על האירוע כיוון שעד לאותו הרגע דיווחיו מהביקור לא עניינו איש. "ההרצאה נדחתה לכמה דקות, עד ששטפתי את הפנים והחלפתי את הז'אקט. כשחזרתי לאולם אמרתי להם שאני רק מקווה שהעוגה הייתה כשרה. 600 האנשים שהיו שם היו כל-כך נלהבים, שהייתי יכול באותו רגע לגייס אותם לכבוש את שכם או ג'נין."
4. חברת האופוזיציה הטיאיווני Chu Fong-chi צולמה באוקטובר 2004 רגע אחד צועקת על חברי מפלגת השלטון ורגע אחד אחר כך מנסה להתחמק ממשהו שהושלך לעברה. חברת האופוזיציה שלא נשארה חייבת החזירה מנה אחת אפיים ומשם הדרך לחדשות ה- BBC הייתה קצרהמאוד.
5. באוגוסט 2000 - צלחת קצפת התעופפה לכיוונו של ראש ממשלת קנדה דאז ג'ון קרטיין כמחאה נגד הממשל. (בקנדה מתברר שהלכת עוגות לעבר פוליטיקאים הפכה ל"תחביב")
6. השלכה מלכותית - בשנת 2001 השליך נער בן 16 עוגת תות שדה עם קצפת (השקיע הבחור) בפרצופו של מלך שבדיה - קארל ה-16. הנסיבות לא היו ברורות.
האזכור האחרון שעלה על דעתי בנושא זה הוא הצבא, מנהג ה"זובור" המחפיר. מהסיפורים אותם ניתן לקרוא בעיתונות בכל פעם שזובור פורץ בטעות לאוויר העולם (בד"כ כי תוצאותיו היו רעות מן הצפוי), ניתן להבין בבירור שהמנהג מערב מנות מזון כאלו ואחרות. מיני המזון המצפים את עוגת היער השחור שפעם דמתה לחייל במדים, נעים מביצים טריות, דרך ירקות וכלה במשקאות תוססים. חגיגה של טעמים והכל במחיר חייל אחד.
בעולם שיציבותו מצויה בספק גדול בכל רגע נתון, בו עלות המזון הבסיסית נוסקת לגבהים חדשים מדי יום. עולם בו אנשים רעבים למצרכים בסיסיים כחיטה, אורז, מים, חלב. מוצאים אנחנו, יושבי כדור הארץ מקום להשתמש במוצרי מזון לשם שעשוע, פורקן או מיצוי נוהג עתיק.
תפיסת מלחמות האוכל בעיני הציבור נעה בין משעשע ועד משפיל - תלוי באיזה צד של המתרס אותו ציבור נמצא - התוקף או המותקף. יחד עם זאת, ככל שדעתי תישמע סטיגמטית - יש באמת ילדים ומבוגרים מורעבים (ולא רק באפריקה) שישמחו מאוד אם אותם מאה טונות מעוקבים של עגבניות או עוגות הקצפת "יתבזבזו" בצורה הגיונית יותר וימצאו דרכם אל פיהם.
בתקופה האחרונה אנו עדים לעליות חדות מאוד במחירי המזון בישראל ובעולם כולו. מדובר במצרכי מזון בסיסיים שלחלקינו נראים כמובנים מאליו. לא כן הדבר עבור אותם אנשים רעבים ברחבי הגלובוס.
אינני קורא להפסקה מוחלטת של הנאות חיינו לטובת אותם אלו שלא שפר עליהם מזלם, שהרי לעולם יהיו בעולם עניים ועשירים, רעבים ושבעים. אבל יש מקום לשיקול דעת אמיתי ומחשבה תחילה במקרים אותם תיארתי בפוסט שקראתם זה עתה אגב ביס נוסף מהעוגה שלפניכם.
בניגוד לשאלות פילוסופיות בהן דנים אנשי רוח ומדע שנים רבות, לתופעה אותה אתאר בהמשך יש הסברים שונים. מלחמות האוכל עיקרן באלמנט ההפתעה הנלווה אליהן. הפתעה מהתעוזה שבמעשה עצמו, מביצועו המהיר ביותר ומכך שמדובר בעירוב מוצר שמקומו הטבעי על השולחן. בביצוע מעשה זה אנו משתמשים באחד הדברים המקודשים לנו מכל ולא למטרה לשמה נברא - האוכל.
בטרם אחווה את דעתי האישית אודות התופעה, כדאי להכיר קצת את הרקע.
איפה אפשר לראות מלחמות אוכל? איפה אפשר להשתתף בכאלו? ומה מטרתן של כל אלה?
מלחמות אוכל נתפשות בעיני הציבור הרחב כמעשה ונדליסטי המתעורר באופן ספונטאני, בעיקר בין ילדים ובני נוער. התפיסה של אוכל כמצרך חיוני ואף קריטי לקיומינו היומיומי, מנוגדת לחלוטין לתפיסתו של האוכל שעל שולחננו כאמצעי לפורקן מטענים רגשיים. נכון הוא שאכילה לעיתים נובעת מדחף פסיכולוגי (במקרים רבים מתוך דחף שמקורו במצוקה, stress), אולם השלכתו של אוכל בפומבי על אדם אחר מעלה נושא שונה לדיון.
יתכן כי דווקא משום שבירת הטאבו, משקפות מלחמות האוכל פריצה אמיתית של המשתתפים אל מחוץ ללחצים בגינם החלה אותה פעולה. יתכן והפורקן המורגש במעשה אשר לרוב גורר את האמירה "לא" הוא זה הגורם לגירוי גבוה ולפעולה הלא נתפשת של השלכת אוכל על אדם אחר.
בעולמנו הקטן, קיימים מספר אירועים ציבוריים, בהם מתאפשר לקהל שימוש חוקי באוכל לצרכי "לחימה". אירוע ראשון מסוגו הוא ה - "Tomatina" המתקיים בכל שנה ביום רביעי האחרון של חודש אוגוסט בעיר Buñol שבמחוז ולנסיה בספרד. האירוע מתקיים לכבוד לואיס ברטרן הקדוש ומריה הבתולה. הנוהג החל בשנת 1944 או 1945, מסיבה שעד היום אינה ברורה לחלוטין. במהלך האירוע המתקיים משך שבוע ימים משליכים עשרות אלפי המשתתפים, יותר ממאה טון מעוקב של עגבניות האחד על השני ברחובות העיר. חוסר הבהירות באשר למטרת האירוע לא מפריעה לחוגגים להנות מהפיכתם לגושי קטשופ אנושיים.
אירוע אחר מתקיים בעיר איבראה שבחבל פיימונטה שבאיטליה. שמו של הקרנבל "Storcio Carnevale di Ivrea" והוא נחוג בחודש פברואר. במהלך הקרנבל מתקיים קרב תפוזים. בקרב מחולקים כמה מאלפי תושבי המקום ל-9 קבוצות המשליכות תפוזים האחת על השנייה. התפוזים מסמלים את יצר המהפכנות. האגדה מספרת כי אחת מבנות המקום סירבה לקיים יחסי אישות עם הדוכס המקומי כפי שהיה מקובל בכל נישואין חדשים שהתרחשו במחוזו וכרתה את ראשו (במסורת המקורית נזרקו תפוחים, אך הנוהג השתנה לכדי זריקת תפוזים מסיבה שאינה ברורה - וילהלם טל היה מתאכזב עד מאוד לו היה חי היום).
עיקר המפגש שלנו עם מלחמות אוכל מלבד אלו שאנו מעוררים בעצמנו, מתרחש בעת צפייה בסרטים. אחד הסרטים המפורסמים בו מתקיימת מלחמת אוכל הוא הקומדיה "Animal House" משנת 1978. ככלל, את מלחמות האוכל ניתן למצוא בקומדיות שונות. אני חייב להודות שיש משהו מצחיק באדם מבוגר המשליך עוגת קצפת בפרצופו של מישהו שנוא (Singin' In The Rain).
סגנון הסלפסטיק מודגש בסרטים רבים או ע"י פולקע שחשב שכבר לא יוכל לעוף ובכ"ז אגב מחשבות באשר לעתידו, מוצא עצמו מתעופף לעברו השני של החדר או עוגת קצפת טובה שמוצאת עצמה מאבדת את האווריריות שלה ושל זה שחטף אותה. בסגנון זה ניתן גם למצוא החלקות למיניהן בעת הליכה ברחוב, נפילה לבור ביוב או שלולית גדולה, החלקה על קליפת בננה ועוד אלמנטים רבים בהם ניתן לצפות החל בסרטי צ'ארלי צ'אפלין וכלה באמריקן פאי הידוע לשמצה.
כמו תמיד, גם הפוליטיקה טומנת ידו של המחוקק בצלחת וגם היא לא נעדרת מלחמות אוכל. עיקר מלחמות האוכל בפוליטיקה באות לידי ביטוי באמצעים שונים ומגוונים. חבל שתקריות אלו לא הכניסו מעט טעם טוב גם לעשייה הפוליטית עצמה. הנה מספר דוגמאות מהארץ ומחו"ל:
1. בשנת 1981 הותקף נשיאנו שמעון פרס (יו"ר מפלגת העבודה דאז) במטר של עגבניות בעת ביקור בעיר בית שמש.
2. בשנת 2001 - רובי ריבלין בעודו מכהן כשר התקשורת חטף עוגת קצפת בפניו בעודו יוצא מדיון בועדת הכלכלה של הכנסת. על האירוע לקחו אחריות "המיליציה הישראלית של בריגאדת זורקי העוגות בשיתוף עם המרכז לתקשורת עצמאית אינדימדיה". בקומוניקט שחולק נכתב: "עוגה זו מושלכת בפניו של שר התקשורת מאחר ולא הוזמנו למסיבת הכבלים הפרטית שלו. אנו מגישי העוגה, מבקשים להעיר את השר מאטימותו ולהזכיר לו כי הוא ממונה על אינטרסים ציבוריים ולא על אינטרסים של בעל הון".
3. בשנת 2003 - נתן שרנסקי (שר ללא תיק בזמנו), חטף עוגה בפרצופו מידיו של פעיל שמאל יהודי (חבר בקבוצת "יהודים נגד כיבוש") בעת הרצאה באוניברסיטת ניו ג'רסי בארה"ב. שרנסקי דווקא הגיב בסיפוק על האירוע כיוון שעד לאותו הרגע דיווחיו מהביקור לא עניינו איש. "ההרצאה נדחתה לכמה דקות, עד ששטפתי את הפנים והחלפתי את הז'אקט. כשחזרתי לאולם אמרתי להם שאני רק מקווה שהעוגה הייתה כשרה. 600 האנשים שהיו שם היו כל-כך נלהבים, שהייתי יכול באותו רגע לגייס אותם לכבוש את שכם או ג'נין."
4. חברת האופוזיציה הטיאיווני Chu Fong-chi צולמה באוקטובר 2004 רגע אחד צועקת על חברי מפלגת השלטון ורגע אחד אחר כך מנסה להתחמק ממשהו שהושלך לעברה. חברת האופוזיציה שלא נשארה חייבת החזירה מנה אחת אפיים ומשם הדרך לחדשות ה- BBC הייתה קצרהמאוד.
5. באוגוסט 2000 - צלחת קצפת התעופפה לכיוונו של ראש ממשלת קנדה דאז ג'ון קרטיין כמחאה נגד הממשל. (בקנדה מתברר שהלכת עוגות לעבר פוליטיקאים הפכה ל"תחביב")
6. השלכה מלכותית - בשנת 2001 השליך נער בן 16 עוגת תות שדה עם קצפת (השקיע הבחור) בפרצופו של מלך שבדיה - קארל ה-16. הנסיבות לא היו ברורות.
האזכור האחרון שעלה על דעתי בנושא זה הוא הצבא, מנהג ה"זובור" המחפיר. מהסיפורים אותם ניתן לקרוא בעיתונות בכל פעם שזובור פורץ בטעות לאוויר העולם (בד"כ כי תוצאותיו היו רעות מן הצפוי), ניתן להבין בבירור שהמנהג מערב מנות מזון כאלו ואחרות. מיני המזון המצפים את עוגת היער השחור שפעם דמתה לחייל במדים, נעים מביצים טריות, דרך ירקות וכלה במשקאות תוססים. חגיגה של טעמים והכל במחיר חייל אחד.
בעולם שיציבותו מצויה בספק גדול בכל רגע נתון, בו עלות המזון הבסיסית נוסקת לגבהים חדשים מדי יום. עולם בו אנשים רעבים למצרכים בסיסיים כחיטה, אורז, מים, חלב. מוצאים אנחנו, יושבי כדור הארץ מקום להשתמש במוצרי מזון לשם שעשוע, פורקן או מיצוי נוהג עתיק.
תפיסת מלחמות האוכל בעיני הציבור נעה בין משעשע ועד משפיל - תלוי באיזה צד של המתרס אותו ציבור נמצא - התוקף או המותקף. יחד עם זאת, ככל שדעתי תישמע סטיגמטית - יש באמת ילדים ומבוגרים מורעבים (ולא רק באפריקה) שישמחו מאוד אם אותם מאה טונות מעוקבים של עגבניות או עוגות הקצפת "יתבזבזו" בצורה הגיונית יותר וימצאו דרכם אל פיהם.
בתקופה האחרונה אנו עדים לעליות חדות מאוד במחירי המזון בישראל ובעולם כולו. מדובר במצרכי מזון בסיסיים שלחלקינו נראים כמובנים מאליו. לא כן הדבר עבור אותם אנשים רעבים ברחבי הגלובוס.
אינני קורא להפסקה מוחלטת של הנאות חיינו לטובת אותם אלו שלא שפר עליהם מזלם, שהרי לעולם יהיו בעולם עניים ועשירים, רעבים ושבעים. אבל יש מקום לשיקול דעת אמיתי ומחשבה תחילה במקרים אותם תיארתי בפוסט שקראתם זה עתה אגב ביס נוסף מהעוגה שלפניכם.
קובי (kubush)
רשומות
5 comments:
ראשית , אני מניח שמלחמות אוכל בעיקרן ואני לא מדבר כרגע על פוליטיקאים שסופגים בגופם עגבניות ושאר ירקות או עוגות לפרצופם מתחילות בעיקר כשעשוע בין חברים, מניח אני כי אין שום מחשבה לגבי העובדה כי אוכל הוא אשר מונח מולם אלא משהו אשר יכול לשעשע ללכלך ולהפתיע את העומד/יושב מולם.
לגבי "זובור" כיוצא חטיבת גולני הכנתי לא מעט כאלה במהלך שירותי הצבאי, אוכל זה לא משהו שאפשר לקרוא למה שקיים ברוב התערובות המשמשות להרטבת בגדיו של העולה בדרגה המסכן.
כל הכבוד על המחקר המקיף...
מלחמות אוכל תמיד מזכירות לי את מלחמת הקרמבואים הגדולה שלצערי הייתי נוכח לה ערב אחד במהלך קורס צבאי שעברתי.
הסיבה היתה ברורה: היו יותר מידי קרמבואים חינם (ובצבא אוכל זה משהו שלא ממש משלמים עליו ולכן מלחמות כאלה מתחילות בקלות רבה יותר).
הארת לי נושא שלא חשבתי עליו בצורה מסודרת קודם לקריאה בבלוג שלך.
יפה מאוד.
תשלח לערוץ ההיסטוריה.
הציבור דורש בפרק הבא: אוכל מיטה ומין. מה למרוח איפה, מתי וכמה.
מוצרים בסיסיים:
קצפת, מוס שוקולד סירופ מייפל וכו'.
קדימה לעבודה!
חיימון
הבעיה העיקרית בעולמנו הקפיטליסטי, ולא רק בהקשר לאוכל, היא שלכל אחד נוח מאוד לחיות "בבועה" של עצמו ולהתעלם מהנעשה סביבו - אין מה לעשות. זו עובדה, ואני לא מוציא עצמי מהכלל.
ביום בו יבינו אנשים שיש משמעות לכל צעד ושעל שלהם, העולם אולי יהיה טוב יותר. כיום, כל אחד עושה ככל העולה על רוחו - החל בכריתת יערות וכלה בהתעלמות ממצוקות הזולת.
נקווה לטוב
רון
הוסף רשומת תגובה