נאפולי כמעט רק בשביל הפיצה

אחת מהערים שנחרטו עמוק בזיכרוני היא נאפולי ולאו דווקא בשל מעלותיה. גם פחד מותיר את רשמיו בבני האדם ומי כמוני יודע.

אפתח בהמלצה חמה לכל אלו שטרם ביקרו בנאפולי, ובכוונתם להגיע אליה באמצעות רכב פרטי: עצרו דקה לפני הכניסה לעיר, נשמו עמוק ותתכוננו לשכוח כל מה שלמדתם על נהיגה נכונה/בטוחה. אז ורק אז תהיו מוכנים באמת להיכנס לעיר.

הכניסה לנאפולי ברכב פרטי שקולה להיסחפותם של דגים בזרמי האוקיינוס, או אם תרצו בצורה פשטנית יותר כאוס מתוכנן מראש.

עת הגיעו שעות בין ערביים של היום הנהדר שחווינו, אף אחד לא יכול היה להכין אותי לאימה שעומדת בפתח. הכניסה לעיר לחיפוש מלון ללון בו את שתי הלילות הבאים תפסה אותי אחוז אימה, בעודי אוחז את הגה המכונית בשתי ידי בזמן שעיני לומדות לרצד כל אחת לכיוון ומראה שונה.

נסחפתי בשעה 17:00 לתוך הויה דה לה רוזה האישית שלי. כבישים עירוניים מרוצפים אבנים קטנות ועקומות, מהירות ממוצעת של 70 קמ"ש, כיכרות שזכות קדימה בהן היא אכן זכות שיש למתי מעט, תמרורים שמזמן הפכו ללא יותר מסרח עודף לנוף העירוני המפוקפק, הולכי רגל שספק אם ראו אי פעם מעברי חציה ומהגרים שככל שהתקרבו למכונית בשני הצמתים היחידים בהם נאלצתי לעצור כך הייתי בטוח שכותרות העיתונים של יום המחרת יעוטרו בתמונותינו. נאפולי על המפה.

בסופו של סיוט הגענו למלון המיועד, או אז גילינו כי מחיריו הפכו פרועים מאז הפעם האחרונה בה אבי ואיתן השתכנו בו. כחלוצים לפני המחנה, החלו אבי ואיתן לנדוד ברחובות הסמוכים על מנת למצוא מלון או חדר מיון בשבילי.

הסתגרתי ברכב דולק עם חלונות ודלתות אטומים באמצעיתה של מה שנראה כשכונה מפוקפקת, וכעבור כחצי שעה חזרו הסיירים וכיוונו אותי למלון לא רחוק. מלון פשפשים (vergilius) בו, כך מתברר, גרים גם מהגרים בחדרים שכורים.

לא אכביר על מראו המלבב של מה שהיה בעברו הרחוק בית מפואר והיום לא יותר ממלון דירות, נטול חנית אורחים שנעילה כפולה של הדלתות בו מומלצת גם על ידי הפקידים המאיישים קבלה מצוחצחת בלובי מצוחצח מעוטר קיטש ודיכאוני להחריד (אגב זהו מיקום התאספות למשטרה המקומית בשעות הערב).

לאחר מנוחה והתארגנות יצאנו לרחובות העיר לחפש את מה שאבי זכר כפיצרייה הטובה ביותר בה אכל מימיו. כבשנו ברגלינו את רחובותיה המטונפים ועתירי השיפוצים של נאפולי בחיפוש אחר פיצריית TRIANON. בדרכנו ציינו חברי כי חלק מהשיפוצים שבמלוא הדרם אנו חוזים נותרו כפי שהיו לפני 6 שנים. ואני חשבתי שבארץ הבניה איטית.

הגענו לרחוב Via Pietro Collectta שם נשמעה אנחת רווחה כשראינו שתי פיצריות עמוסות. האחת מצידו השמאלי של הרחוב, פיצרייה ששמה מוזכר גם בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" Pizzeria da Michele. בפיצרייה זו מעט מאוד מקומות ישיבה מה שלא מפריע לעשרות אנשים לצבוא על פיתחה בהמתנה לכניסה או לקחת פיצה הביתה. פנינו היו מועדות לשפתה הימנית של המדרכה אל בית מספר 46 בו שוכנת ממתינה רק לנו, פיצריית טריאנון.

גילינו פיצרייה הפרוסה על פני שלוש קומות של בניין ישן. בכל אחת מהקומות צוות מלצרים ותנור אבן לאפיית פיצות. קרמיקה ממיטב הסגנון האיטלקי המזעזע מחפה את קירות המקום ולא מעט כתבות משבחות כולל אלו של הניו יורק טיימס. במקום גרם מדרגות צר שמיועד בעיקר למי שטרם זלל את הפיצה שלו. אני מבטיח לכם שאחרי פיצה כזו יכול רק אדם אחד לשרוד את המעבר בכל פעם.

הפיצה אכן שונה כל כך מכל מה שהספקתם להכיר בארצנו הקטנטונת. מדובר בפיצה המורכבת מבצק דק ורך שהזכיר לי את מרקמו של מלאווח עבה בגודל מגש פיצה משפחתי ובמחיר מגוחך. הרטבים מצטיינים בטריותם ומגיעים במבחר גדול מאוד ובהרכבים מסקרנים. הפיצה עצמה מחייבת אכילה בסכין ומזלג שכן היא כורעת תחת נטל הגבינה והרוטב.

כל אחד מאיתנו הזמין פיצה משלו בעוד זרם האנשים לפיצרייה הולך וגובר עד כדי אפס מקום חצי שעה לאחר כניסתנו. הפיצות כללו פיצת עגבניות עם בזיליקום ושמנת, פיצה עם רוטב עגבניות פשוט, פיצת שבע גבינות ביניהן כחולה מגוררת ופיצה ברוטב עגבניות, שמנת ושינקן מבושל.

הפיצות הוגשו על שולחן עטור מפות נייר בסגנון אנטבה אור יהודה. השירות מבעלי הגבות המסודרות להפליא קורקטי, ולמי שעוד יבקר במקום אין לצפות לחביבות יתר. בעודנו זוללים, ככל שהתלכלכנו יותר, נהנינו יותר. כמות ציקצוקי מציצת האצבעות סביב שולחננו נדמתה לפתע למקהלת צרצרים מדושנת עונג.

אז למה לבקר בנאפולי?
היחס לאמנות הכנת הפיצה היא כמעט תיאולוגית. אפילו חנויות ג'ינס נקראות על שם המאכל הנפלא הזה. פיצה מעולם אחר.
חוץ מזה, נאפולי היא תחנה טובה ליציאה לעיירות הנופש הדרומיות של איטליה למי שאין כסף לשהייה בהן, בהנחה שהכבישים חזור אינם בשיפוצים, שוב.
את נאפולי אפשר לאהוב או לשנוא. אני שנאתי. אבל תמיד יכולה להיות פעם שנייה מתקנת.

שלכם,

kubush