שעתיים והחוצה!

למה מכריחים אותי להגביל את עצמי בזמן הישיבה במסעדה? האם אינני משלם ממיטב כספי כדי ליהנות מהאוכל ומהאווירה? האם לא מגיע לי בתור סועד ליהנות ככל שתאווה נפשי? מדוע גם צרכים בסיסים כמו אוכל ונהנתנות מוכתבים בשם האל החדש, עליו גם קוצפים המוני העם באמצעות המחאה החברתית – אל יצירת ההון?

בשבוע שעבר, ניסיתי להזמין מקום לארוחת שישי במסעדה תל אביבית.

נכון, הייתי צריך לחשוב על זה קודם... נכון!

נכון, הייתי צריך לקחת בחשבון שאולי יאמרו לי שיש מקום רק על הבר... נכון!

נכון, נכון, נכון, נכון... הכל נכון! קיראו לי טיפש, ידו אותי באבנים, אבל אל תסכימו שאבוא להתארח אצלכם, אם בסוף שיחת ההזמנה הטלפונית, אשמע את המשפט –

"אבל המקום הוא רק עד השעה ... אנחנו מגבילים את הישיבה בשעתיים".

לפני שבוע השתתפתי בסדנא שבה לימדו אותי, שאני צריך להתייחס ללקוח שלי כמו אל אורח בביתי. אחרי לא מעט תהיות והסברים, קיבלתי את הנחת היסוד הזו ואפילו התחלתי ליישם אותה. לא שפעם, חס וחלילה לא הייתי מציע ללקוח שהגיע כוס מים או שתיה חמה, אבל הלכתי עוד צעד קדימה. מעולם לא אמרתי לאורח בביתי שעליו ללכת או שאם הוא מגיע, אז אני מפעיל שעון חול. אם אני לחוץ, אקבע למועד אחר. אז למה זה לא כך בחלק מהמסעדות התל אביביות?

אחרי 6 שיחות ל-6 מסעדות תל אביביות ביום שישי האחרון, הבנתי שמאוד רוצים שאתארח אצלם, אבל שגם אלך כשהם יאמרו לי ושאהנה כמה שיאמרו לי. האם כך הייתם מתייחסים אלי, לו הייתי מתארח בביתכם הפרטי? וודאי שלא. יתרה מכך, כשאנחנו מארחים בביתנו, נגרמות לנו הוצאות שאנחנו שמחים להוציא ואילו במסעדה, המארחת שהיא המסעדה מצוציאה כסף, אבל בה בעת משלשלת לכיסה יותר מההוצאה על מנת ליצור רווח כמובן. אם כך, מדוע זו האחרונה ברוב חוצפתה, מעיזה לומר לי כמה שווה כל דקה בה אני יושב במסעדה?

ברור שעסק מודרני בלי אקסל, לא יכול לעבוד. אבל האם האקסל מנהל גם את הרומנטיקה? גם אם יהיו אלו שיאמרו "כן", אני מסרב לקבל זאת. מוחו הקודח של השף, וחושיי הסקרנים אינם עונים לנוסחאות אקסליות, אלא לנוסחאות הכימיות שמביאות אותנו ההומוספיאנס לחשוב, ליצור אומנות, להדוניזם והנאה.

הגיעו מים עד נפש, די להתחשבנות. בצד רווח כלכלי (והרי מסעדה היא עסק כלכלי לרוב), צריך גם מעט ענווה ועוד יותר מכך צריך לקחת בחשבון שמה שנראה לנו נורמלי לחלוטין במקום העבודה, אינו נורמלי כשאנחנו רוצים לעשות שימוש מהנה בזמננו הפרטי. נכון, מסעדות הן עסק, אבל הן גם מקום של אומנות.

מצאתי מסעדות שעושות שימוש ציני בזמן שלנו רק בסופי שבוע וכאלו שלצערי עושות זאת כנורמה תפעולית יומיומית. כניסה שלי למסעדה, משמעותה חיפוש אחר אוכל, יין וחווית שירות. אני רואה בהגבלת זמן הישיבה במסעדה פגיעה אנושה בראש ובראשונה, בכבודו של השף. אותו שף שמתאמץ להרכיב עבורנו תפריט ומתאמץ עוד יותר בעבודה ופיקוח על הוצאתו לפועל ערב ערב. אני רואה בכך גם פגיעה אנושה בעבודתו של הסומלייה במסעדות בהן הוא נוכח. יין כמו גם האוכל, מטרתו לפתוח בפנינו עולמות של תענוג ולא את חרצובות לשוני.

לא תמיד קורה שאני אכן יושב מעל לשעתיים במסעדה. לא בזה העניין. ההכרח להכניס אותי למשבצת אקסל, ההרגשה שהמסעדה מארחת את ארנקי ומתייחסת אליו לפני שהיא מארחת ומתייחסת אלי, לא עוזבת אותי. נסו להכניס אותי למשבצת אקסל, אני בטוח שגבולות המתיחה של המשבצת יתפקעו.

אולי באמת הגיע הזמן לשים קופת צדקה בפתחה של כל מסעדה, כך נחסוך להם את הצורך באירוח שלנו ובכל פעם שנעבור שם ורק נעז לחשוב להיכנס, נחזור צעד לאחור אל קופת הצדקה ונשלשל את הכסף אותו חשבנו להשאיר אחרינו. למה לאכול? קונספט השעתיים הרי מייתר את תנועות הפה הכרוכות בכך לחלוטין.

אני קורא – די להתעמרות בנו הסועדים ודי להתייחסות אלינו כאל אורחים בלתי רצויים. אנחנו אוכלים, משמע עלינו להיות רצויים.

קובי